לפני כשבוע ישבתי לארוחת צהריים עם חברה טובה שהיא גם מטפלת (כל מיני טיפולים: שיאצו והילינג ועוד ועוד…),
חברה מהסוג המרגיע. יום חם יחסית לאמצע החורף אבל היא בחורה דתיה אדוקה לבושה כמו באוקטובר באנטרקטיקה.
מפה לשם סיימנו את ארוחת הצהריים ואני תוך כדי קדיחה בלתי פוסקת של "מה את אומרת? "ומה את מציעה?" אני אמנם דתיה
מאמינה אבל נראה לאחרונה שהיא יותר מקורבת… מחכה לתשובות מפי הרבנית והיא בנונשלנטיות שואלת "את אוהבת את
אמא שלך?" הסתכלתי עליה בפרצוף בוהה "כן ברור! למה?", מתי בפעם האחרונה אמרת לה את זה בין בקשה לבייביסיטר,
לבין בקשה להכנת ארוחת צהריים?, מנסה לפשפש בזיכרוני…" חיפשתי וחיפשתי תשובה מתאימה אבל היא נעלמה לי…
ובסוף עניתי: "אמא שלי יודעת ומרגישה את זה בכל רגע!" משום מה הרגשתי אי נוחות ונזכרתי כמה אני שמחה כששי-לי
ואורי יאיר אומרים לי "אמא, אנחנו אוהבים אותך, את המלכה שלנו"…
"בין לדעת לבין להגיד ישנו הבדל גדול"…אמרה. חשבתי, כמה היא צודקת. הרי אפילו זקן שנופל ברחוב צועק אמא גם אם אימו
כבר לא בין החיים. משפט כ"כ פשוט שלפעמים במרוץ היום יומי אנחנו שוכחים… אמרתי בביטחון, "היום אני הולכת להגיד לה!
ותראי שזו לא בעיה" חיוך שטני התפשט על פניה "עוד תראי שזה לא כזה פשוט לדעת לעצור את הטירוף", עדכני אותי בערב
איך היה. אישרתי ונפרדנו בנשיקה.
הגעתי לבית אימי מלווה בתאומים שלי שכבר סיימו את ביה"ס, נכנסתי בהחלטיות, הנחתי את הטלפון והמפתחות על השולחן.
פגשתי את אימי באזור המטבח, עצרתי והסתכלתי לה בעיניים ושאלתי… "אמא יש לנו משהו לאכול…?"
"בטח" ענתה ופרשה לנו שולחן במרפסת עם כל הדברים שאנחנו הכי אוהבים…, מיד הרגשתי חרטה, משום שהארוחה שלי,
מלפני שלוש שעות הייתה עדיין באזור המעי הגס וגם הילדים סיימו לאכול לא מזמן ובכלל לא התכוונתי שתעבוד קשה, רק קפצנו
לביקור קצר, לומר שלום ומה שלומך?, אוהבים אותך לתת נשיקה וללכת אך הכדור כבר התגלגל והסירים והמחבתות כבר היו
על הגז.
תוך כדי, הוציאה אמא שלי את רשימת השאלות האולטימטיבית של כל אמא. לפעמים נראה כי כל האמהות קונות את אותה
הרשימה ובכל פעם שנפגשים איתן הן מתחילות לעבור עליהן לפי סדר הא', ב'. אחרי שענינו הילדים ואני על כל השאלות של
מה שלומנו ואיך בביה"ס ומה חדש…, התיישבנו לאכול בפעם השנייה תוך שלוש שעות. בין ביס לביס חיפשתי את התזמון הטוב
ביותר להגיד לה אמא אנחנו אוהבים אותך ותודה על הכל אך איכשהו זה לא עלה. שי-לי בצעקות מספרת מה עבר עליה היום,
אורי – יאיר בשירת סופרן בלתי פוסקת מדקלם את כל שירי חנוכה ואני בכל הבלגן מרגישה איך הדופק עולה והחום מתפשט כמו
שרב בחודש מאי…
טוב נחכה לסיום הארוחה כשהילדים ילכו לשחק ואז אמצא את הזמן המתאים והשקט – הרגשתי הקלה ושבתי לנגוס בשניצל שעל
הצלחת. אחרי האוכל שתינו תה ודיברנו על הא ודא אך שום תזמון לא היה בנמצא… טוב אחרי התה חשבתי לעצמי.
אחרי התה עזרתי לה לסדר את המדפסת, ולענות על שאלון ביטוח שקיבלה ועוד ועוד… והילדים משתוללים ברקע בלי הפסקה…
טוב עכשיו זה בטוח לא הזמן אז אחרי… ואחרי…
ואז, כמו תמיד בשעה 19:00 כשכולם כבר עייפים, מצאתי את עצמי מחפשת את הנעליים של אורי – יאיר בכל הבית, יש להם יכולת
מיוחדת להיעלם ולו יש יכולת מיוחדת להעיפם לכל מקום אפשרי, אבל רגע לפני שהלכתי חשבתי לעצמי זהו! זה הזמן. אז למרות
שהתזמון לא היה במקום ולמרות שכולנו כבר עייפים ועצבינו מרוטים ואנחנו כבר בדלת בדרך הביתה להמשך מטלות היום, חיבקתי
את אימי ואמרתי מכל הלב "אמא, תודה על הכל, אנחנו אוהבים אותך". ואז שי-לי ואורי יאיר חיבקו אותה חזק "סבתא אנחנו אוהבים
אותך הכי בעולם".
לרגע היתה דממה, הרגשתי את העייפות על פניה, הפרצוף ההמום של אימי שרגע לפני זה ראתה איך אני מתה לברוח כבר עם כל
הרעש וההמולה התחלף לחיוך ענק ורך והיה אפשר לגעת באור שקרן מפניה.
הגעתי הביתה, ושוב התחלתי במרוץ (לא פלא שאני לא עולה גרם עם כל הסופגניות שאכלתי בחג)…, מקלחות והכנת מערכת,
ולכרוז "מתוקים לכו לצחצח שיניים", ולהכניס עוד מכונה ולהכין בגדים למחר וכשסיימתי נחתתי על המיטה, החזקתי את הנייד ביד
וחשבתי… "החברה הזאת שלי ידעה על מה היא מדברת", מסתבר שזה לא כ"כ קל לעצור את הטירוף ולהודות על מה שעושים בשבילי
כל דקה, כל שעה, כל יום…
עו"ד ענבל פלאח-יעקב
פרסומת
