# צביקה ברוט #
הקשר עם י׳ התחיל לא משהו.
״אתם אפסים, זבלים, שקרנים״ ועוד כל מיני מחמאות שהוא כתב באחת הקבוצות בפייסבוק, אחרי שלטענתו הוא לא קיבל את המענה שרצה מאגף החינוך שלנו.
לפעמים, כשאדם מקלל ומנבל את הפה, יש נטיה להתרחק ממנו. לעזוב אותו ולעבור הלאה.
אבל משהו גרם לי להבין שהוא מדבר מתוך כאב. שצריך להכיל אותו. לא הסכמתי לוותר עליו.
התקשרתי אליו. הוא היה קצת בשוק שהתקשרתי אישית, אבל הסכים לשוחח.
השיחה נמשכה 40 דקות, והמשיכה למחרת בפגישה בלשכה שלי. הוא פתח את הלב. אפילו בכה. הסביר מה מציק לו. ובעיקר – התנצל על השפה הבוטה. ״זה לא מגיע לכם, אני יודע שאתם עובדים קשה״, הוא אמר.
אני בעיקר הקשבתי, ולאחר מכן הסברתי לו איך נוכל לעזור. אמרתי לו שיש נושאים שהעירייה לא יכולה, מבחינת החוק, לגעת בהם, אבל בכל שאר הנושאים נסייע לכל אורך הדרך.
נפרדנו בחיבוק. יומיים אחרי שהוא ניבל את הפה בכל מקום אפשרי בפייסבוק נגדנו (וגם נגדי ברמה הכי אישית), הוא הפך לתומך נלהב.
איך זה קרה? זה בדיוק סוד הקסם של אהבת חינם.
הסיפור הזה חזר על עצמו פעמים רבות בשנה האחרונה, ולמדתי ממנו את המסר שכל כך חשוב להפיץ בתשעה באב: אל תיפלו לבור של שנאת חינם. אל תתאהבו בביריוני המקלדת.
אם מישהו מנסה לגרור אתכם ללשון הרע או להפצת שנאה – תתרחקו ממנו. הוא לא שווה את הנפש שלכם.
אבל גם מצד השני, כשמישהו מתנהג בצורה כזו – אל תמהרו לשפוט. תנסו לתת לו צ׳אנס לתקן את ההתנהגות שלו, גם אם הוא ממש מציק או אפילו מקלל. כנראה שמשהו מפריע לו, וזו הדרך שלו (גם אם היא דרך לא ראויה לפעמים) לבטא את זה.
שואלים אותי כל הזמן למה אני וראשי ערים אחרות לא מגישים תביעות דיבה כדי להרתיע את האנשים שמפיצים שקרים מוחלטים נגדנו ברשת.
התשובה פשוטה:
אהבת חינם עושה את זה הרבה יותר טוב.
פרסומת
